<h1>הפרדס לרש"י מסכת תמורה</h1>
<h2>דף לא.</h2>
פרק ד'.גוכל זה להודיע גבורתו של הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] שכל דבר ודבר שברא, [ברא] בשתים ובשיתוף. וכי לא היה המקום יכול להוציא ולבראות בנים בלא עריות ובלא גילוי ערוה, אלא הכל בשיתוף ובתמורה, אם אין זכר ונקבה מודבקין, אין הוולד יוצא. אין זכר מוליד בלא נקיבה ולא נקיבה [יולדת] בלא זכר, ואין בית נבנה מעצמו, ולא בית עצמו בונה בית אחר אלא בבנאי שיבנהו, ואין חורש עצים (אלא) [בלא] קורדום, ואם אין חרש אין קורדום ואם אין קורדום אין חרש, ואם אין טהרה אין טומאה ואם אין טומאה אין טהרה. אמרו חזיר וכל מיני בהמה טמאה לבהמה טהורה. מבקשין אתם להחזיק לנו טובה, אילולי אני וחביריי שאנו טמאין לא נודעתם שאתם טהורין. אם אין צדיק אין רשע, אמר רשע לצדיק מבקש אתה להחזיק לי טובה, לולי שאני רשע מאין היית ניכר, אילו היו כל בני אדם צדיקין לא היה לך יתרון.
פרק ה'.ג הרי אמרנו לכל יש תמורה חוץ מדבר אחד. להודיע לכל באי העולם ברמז שהוא א[חד] ואין לו שני. וכמו כן הרוח שאין לה תמורה ולא שותף ואין אדם יכול לאחוז אותה ולא להכותה ולא לשורפה ולא להשליכה. ואם תאמר (בנוד) [לנוד] את [יכול] (אוחז) [לאחוז] אותה, לא, שאלו נפתח הנוד ובא [איש] ואמר לו מה יש בו ואמר[ת] לו [ה]רוח [י]אמר לך מה (היה) [הוא אם] שחורה [או] אדומה, לבנה [או] ירוקה, היאך היא נמכרת בשוק, אינך יכול להשיב לו תשובה. ואם את[ה] פותח פי הנוד היא הולכת לה ואין את[ה] יכול לראותה (או) [אם] שחורה או אדומה [אם לבנה] או ירוקה. ב'.גולא עוד אלא שהיא נשאת בני אדם ונושאת השמים והארץ. מניין את[ה] יודע ממראה עיניך. אדם נכנס לבית לפנים מבית ומערה לפנים ממערה, ומניף בבגדו והרוח יוצאת [ואינך יודע] מהיכן יוצאת ומהיכן באת. הא למדת שהרוח מלא[ה ה]עולם. ג'.גומניין שהוא נושא את העולם, כך היה המעשה ששאלה המלכות את ר' עקיב(ה)[א] אמרו לו על מה העולם עומד. אמר להם על הרוח. אמרו לו הראני. אמר להם הביאו לי גמלים טעונין מלח. הוליכן בכל פינות הבית. אמר להם מה אתם רואים. א[מרו] ל[ו] גמלים טעונין מלח. ד'.גאמר [להם] הביאו לי חבל. הביאו לו חבל וכרך [ב]צווראיהן. נתן החבל לשני בני אדם. אמר להם זה ימשוך מיכאן וזה ימשוך מיכ[א]ן עד שחונקן. [אחר שחנקן] אמר (לי) [להם] העמידו אותן. אמר[ו] לו אתה הוא חכם היהודים אחר שחנקת אותם אתה אומר העמידו אותם. ה'.גאמר להם ומה חסרתי מהם [כי אם הרוח] הא [למדת] מיכ[א]ן שאין העולם עומד אלא ברוח שהיא מעולה ומשובחות. [והיא] היתה מראש שנאמר ורוח אלהים מרחפת [על פני המים]. ו'.גוהרי שני דברים שלא (י)מצינו להם בריאה הרוח והמים. והם היו מראש שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים. (ולא מצינו להם בריאה) [כלל] העולם וכל אשר בו מצינו להם [בריאה] בששת ימי המעשה חוץ מן המים והרוח והחושך, שנאמר וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת [על פני המים] עד שבא ישעיה ואמר [ישעיה מ"ה] יוצר אור ובורא חשך. ז'.גרבי ישמעאל אומר אחד ואין לו תמורה ולא שיני כנגדו, זהו [מנהג] המניין, אחד אחד, כך אין לו להק[דוש] ב[רוך] ה[וא] אחר אחד שאין לו אחר. ח'.גאבל ה[קדוש] ב[רוך] ה[וא הוא] א[חד] שאין לו שני, ואין אדם יודע היכן [הוא] מקומו והחיות אינם יודעות היכן [הוא] מקומו, ולא המלאכים (ומהללי') [המהללים] שמו יודעין היכן [הוא] מקומו, שנאמר [יחזקאל ג'] ברוך כבוד ה' ממקומו, ולא השמים והארץ [מהללים] מן המקום שהוא שם, שכן אנשי לשכת הגזית [בראשית רבה ס"ח י'] קוראין אותו (מקום) [מקומו] של עולם, (ואין) [ולא] העולם מקומו. ט'.גאבל הרוח לא מצינו שנתלה אלא [ב]הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] שנאמר ורוח אלהים מרחפת, [איוב ל"ג] רוח אל עשתני, [שם ל"ז] מנשמת אל יתן קרח. [ישעיה מ"ח] ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו, [שמואל ב' כ"ג] רוח ה' ד[ו]בר בי. תשלח רוחך יבראון. [משלי ט'] תן לחכם ויחכם עוד. י'.גוכל אסיפה שבתורה לשון כינוס חוץ משנים תוסף רוחם יגוועון, אם היה לשון כינ[ו]ס למה יגוועון, אלא לשון פיזור, פזר (רוחם) [אותם] ואחר כך יגוועון, ואל עפרם ישובון. (וזה) [צפניה א'] אסף [אדם] ובהמה, אסף עוף השמים. ומניין שהוא לשון כילוי. ממה שאמר שלמה [קהלת ג'] עת ללדת ועת למות. אמר(ו) [שלמה] כנגד הלל הגדול כ"ח תמורות ובהלל הגדול כ"ו פסוקין, נשתיירו שתי תמורות כנגד שתי לוחות הברית.
פרק ו'.גתמורה ראשונה, עת ללדת, כנגד הודו לה' כי טוב, שכיון (שוזלד) [שוולד] של אדם נולד, הודאה גדולה נותנין להק[דוש] ב[רוך] ה[וא] אביו ואמו שיצא מן הגידין ומהעצמות ומכל האיברים ונכנס והולך בחוליו[ת] של שידרה עד ב[ו]או לשידרה. ומן השידרה לזכר ומן הזכר לרחם אמו והוא נוצר שם מ' יום ועושה שם ט' חודשים ואחר כך יוצא ברתת ובזיע ובצער ובצירי יולידה ויוצא בשלום. ולכך ראוי לתת [לה'] (הודיע) [הודאה] גדולה [שנאמר] הודו לה' כי טוב [וכו' הכניסו] (ו)בחסדו, בראו (ו)בחסדו, [בחסדו] הוציאו ובחסדו העמידו, ולולי חסדו לא היה העולם (נהנה) [נבנה] שנאמר [תהלים פ"ט] אמרתי עולם חסד יבנה. תמורה ב'.גועת למות, כנגד הודו לאלהי האלהים שהוא ממית ומחיה והוא אלהי האלהים ולא (כאילו) [כאומות] האומרים שתי רשויות הם בעולם אחד ממית ואחד מחיה, אלא הוא אלהי האלהים שהוא ממית ומחיה. שנאמר [דברים ל"ב] אני אמית ואחיה. הוא היה והוא יהיה ובחסדו הוא מחזיר הנשמה לגוף, כי לעולם חסדו. תמורה ג'.געת (לטעת) [לנטוע], כנגד הודו לאדוני האדונים. שאם נטע אדם נטיעה או פרדס, אל יאמר פרדס שלי ונטיעה שלי. שאם לא ימטיר הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] להשקות [את] הנטיעה והפרדס, היכן נטיעתו. אלא הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] הוא אדון לכל דבר, שנאמר [יהושע ג'] (אדון) [ארון] הברית אדון כל הארץ הרי המקום נקרא אדון (לאדון) [לארון]. הודו לאדוני האדונים שבחסדו מגדלה ומרוה את הנטיעה, ובחסדו מעלה פירותיה, כי לעולם חסדו. תמורה ד'.געת לעקור נטוע, כנגד לעושה נפלאות, מוציא לח מיבש ועליו מעצים ומרוה הנטיעה ומגדלה ואין אחר זולתו, שנאמר [עי' יחזקאל י"ז] כי אני ה' הפרחתי עץ יבש הובשתי עץ לח אני ה' דברתי ועשיתי כי לעולם חסדו. תמורה ה'.געת להרוג, כנגד לעושה השמים [בתבונה], מה השמים אינם זזים אלא עומדים כך דינו של נהרג אינו זז לעולם עד שיתבע [ומפיל] מזלו ממנו מלמעלה. שכן מצינו שכיון שה[קדוש] ב[רוך] ה[וא] נפרע מן האומה תחלה נפרע משרי שלה, שנאמר [ישעיה כ"ד] והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו' ובחסדו הוא עתיד ל[ה]חיותם בדין ולדין אותם. תמורה ו'.געת לרפוא, כנגד לרוקע הארץ, [על המים כי לעולם חסדו] מה הארץ רקועה על המים זו לעומת זו, [זו] (ו)תמורת זו, כך החולי והרפואה כנגדה ובחסדו הוא מרפא כל באי [ה]עולם, לרוקע [הארץ] על המים [כי לעולם חסדו]. תמורה ז'.ג(תמורה זו) עת להרוס, כנגד לעושה אורים גדולים [וגו']. מה המאורות הללו פרצין והולכין ברקיע ואין הולכין ממערב למזרח, כך כל מי שהוא פורץ גבול עולם או (גרירן) [גדרן] של חכמים או (גרירה) [גדרה] של תורה אין לו מחילה וסליחה ואורו כבה, כמו שהמאורות (כבין) [כהין] במערב בגבול התהום ואינן נראין, ובחסדו הוא מאיר להם מאורו והוא מנהגן [של] (ל)עולם, כי לעולם חסדו. תמורה ח'.גועת לבנות, כנגד את השמש לממשלת (ביום) [היום, מה השמש (יוצג) [יוצא] בגבורה שנאמר [תהלים י"ט] ישיש כגיבור לרוץ אורח. (ועת) [וכן] הבניין אינו נ[ר]אה אלא ביום שהשמש יוצא בו, ומה [ה]שמש [כיון] שיודע (שכיון) שיזריח [ו]עתיד הוא לשקוע ולהיכבות מן העולם ואפילו הכי יוצא ומאיר לעולם, כך האדם אע"פ שהוא עתיד למות ולהתכסות מן העולם א[ף] ע[ל] פ[י] כ[ן] אינו נמנע מלבנות והשמש כמו כן אינו נמנע (מלהאיר) [מלהזריח] לעולם. כי לעולם חסדו. תמורה ט'.געת לבכות, כנגד את הירח וכוכבים (וגו') [לממשלת הלילה]. מה הבכייה הזאת אינה אלא מצרה ומקוצר רוח כך הירח וכוכבים שולטים בלילה, שהלילה צער לבריות מן החשך והאופל שבו, אבל האור הוא שמחה לעולם, שנאמר [שם צ"ו] אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. תמורה י'.געת לשחוק, כנגד למכה מצרים [בבכוריהם], שהיו ישראל שוחקין [ו]נעלזים ובוזזים ממונם, והם היו מתים. תמורה י"א.געת ספוד, כנגד ויוצא ישראל מתוכם שהיו אילו סופדים ואילו בוזזים, אילו סופדין ואילו שוחקין, ובחסדו הוא עתיד לגואלם אותם פעם שנייה מכל הארצות ש[נאמר] [ישעיה י"א] והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו [וגו']. כי לעולם חסדו. תמורה י"ב.גועת רקוד, כנגד ביד חזקה [ובזרוע נטויה], מלמד שהיו ישראל שמחין ומרקדין שנאמר [תהלים ק"ה] ויוצא עמו בששון. וכן לעתיד לבא אינן נגאלין אלא בשמחה וברנה שנאמר [ישעיה ל"ה] ופדויי ה' ישובון [וגו'] כי לעולם חסדו. תמורה י"ג.געת להשליך אבנים, כנגד לגוזר ים סוף [לגזרים] עשה הים כבניין של אבנים ועשה י"ב שבלים והמי[ם היו] עומדין כחומות, וכיון שעברו ישראל בתוכו השליכם עליהם באבנים ונשתקעו [ה]מצרים בים, והודו בחסדו של מקום, [כי לעולם חסדו]. תמורה י"ד.גועת כנוס אבנים. כנגד והעביר ישראל בתוכו וגו' והביא(ו)[ם] ל[הר] סיני (ו') וכנסם והעמידם סביב [הר] סיני [שנאמר] [שמות י"ט] והגבלת את העם סביב, וישראל נקראו אבנים שנאמר [בראשית מ"ט] משם רועה אבן ישראל וכת[י]ב [תהלים קי"ח] אבן מאסו הבונים. וקיבלו התורה שהיא [חיים] לעולם. כ[י] ל[עולם] [חסדו]. תמורה ט"ו.געת לחבק, כנגד וניער פרעה וחילו [בים סוף], כאדם שהוא רץ לחבק את חבירו, כך היו רצים מצרי[ם] אצל ישראל לתופשם (למלחמה) [במלחמה], ונתרחקו ישראל מהם ונטבעו (הם) [המצריים] בים, וישראל נ(ו)צ[ו]לו, כ[י] ל[עולם] ח[סדו]. תמורה ט"ז.גועת לרחוק מחבק, כנגד למוליך עמו במדבר, שהפריש את ישראל משיעבוד המצרים, ומחיבוק מצרים וצרותיהן. [כי לעולם חסדו]. תמורה י"ז.געת לבקש, כנגד למכה מלכים [גדולים], שבקשו ישראל הנחלה שהנחילם המקום, ונהרגו המלכים שבאותם הארצות, ואל תאמר מלכים קטנים היו, [לא מלכים קטנים היו] אלא למכה מלכים גדולים. [כי לעולם חסדו]. תמורה י"ח.גועת לאבד, כנגד ויהרוג מלכים [אדירים] שאיבדום (בני) [מפני] ישראל והשליט את ישראל עליהם, ומי הרגם הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] שנאמר ויהרוג מלכים [אדירים] ולא כת[י]ב ויהרגו שאילולי הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] שעזרם והרג אותם לא היו יכולים להם, כ[י] ל[עולם] ח[סדו]. תמורה י"ט.געת לשמור, כנגד לסיחון מלך האמורי, ששמר לישראל ולא נפלו ביד סיחון ועמו אלא הפילו בחסדו ביד משה, כי לעולם חסדו]. תמורה כ'.געת להשליך, [כנגד ולעוג מלך הבשן, שהשליך הקדוש ברוך הוא עליו הר, ששם על ראשו להשליך] על ישראל [ו]השליכו על צוארו ונחלק ובחסדו הגדול מסרו ביד משה שנאמר [דברים ג'] כי רק עוג מלך הבשן (וגו') [נשאר מיתר הרפאים. כי לעולם חסדו]. תמורה כ"א.געת לקרוע, כנגד ונתן ארצם לנחלה, כאדם שלובש מלבוש וקורעו אחר ממנו ופושטו ממנו ולוקחו בעל כרחו, כך לקחו [ישראל] בעל כרחם את ארצם, [כי לעולם חסדו]. תמורה כ"ב. ועת לתפור, כנגד נחלה לישראל [עבדו], שנתפרה ונתקיימה הארץ ביד ישראל, מה התופר הזה תחילה קורע ואחר כך תופר, כך ארץ ישראל היתה קרעים קרעים ביד ל"א מלכים ולקחוה [ישראל] מידם (ישראל) ונדבקה והנחילם להם בחסדו. כי לעולם חסדו. תמורה כ"ג.געת לחשות, כנגד שבשיפלנו זכר לנו. שאנחנו היום בשפלות, וכיון שאנו מהללים שמו של ה[קדוש] ב[רוך] ה[וא] אומות העולם מחשין אותנו ואומרים לנו, הס כי לא להזכיר בשם ה'. ומעשה שגזרה מלכות הרשעה בימי ר' עקיבא ואמר[ה] אל [ת]תעסקו בתורה, מה עשה ר' עקיבא נטל ספר תורה וישב לו והיה קורא בשוק. אמרו לו גדולים וזקינם של ישראל אל תחייבנו להריג[ה], וכי לא שמעת גזרת המלכות הרשעה שלא תתעסקו בתורה, אמר להם שוטים שבעולם, ומה התורה שכת[ו]ב בה כי הוא חייך ואורך ימיך (אנו) [אם] אנו עוסקין בה, ועם כל זאת הם מבקשין להורגינו, אילו הנחנו אותה על אחת כמה וכמה אנו חייבים כלייה, [ו]לא שמע (בהם) [להם] ר' עקיבא ונהרג. א[ף] ע[ל] פי שמשפילין אותנו הוא רואה בצרותינו וזוכר לנו הברית, הה"ד שבשפלינו זכר לנו, כ[י] ל[עולם] ח[סדו]. תמורה כ"ד.גועת לדבר, כנגד ויפרקינו מצרינו, בשעה ששובר זרוע האומות אנו מבקשין לומר שירה שנאמר [תהלים צ"ח] מזמור שירו לה' שיר חדש, (וגו') [כי נפלאות עשה], וכתי[ב] בתריה הודיע ה' ישועתו [לעיני הגוים גלה צדקתו], וכת[י]ב זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל וגו' כי לעולם חסדו. תמורה כ"ה.געת לאהוב, כנגד נותן לחם לכל בשר, כשישראל אוהבין ל[הקדוש] ב[רוך] ה[וא] שנאמר [עי' ויקרא כ"ו] והארץ תתן את יבולה ועץ שדה(ה) יתן פריו. תמורה כ"ו.גועת לשנוא, כנגד הודו לאל השמים, שהודיה גדולה מבקשין ישראל להודות לה[קדוש] ב[רוך] ה[וא] שהטיל ביניהם ובין אומות העולם שנאה ותחרות, שאילולי כן היו מתערבין בגוים ולמידים ממעשיהם, כמו שנאמר [תהלים ק"ו] ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, לפיכך הודו לאל השמים כ[י] ל[עולם] ח[סדו]. — נשתיירו שתי תמורות, עת מלחמה ועת שלום, כנגד שני לוחות הברית, מלחמה שנאמר [במדבר כ"א] על כן יאמר בספר מלחמות ה', אם זכה ועוסק בתורה יעשה (ממלאכי) [כמלאכי] השלום, שנאמר [עי' ישעיה ל"ג] הן אראלם זעקו חוצה מלאכי שלום (וגו') [מר יבכיון]. וכת[י]ב [איוב כ"ה] המשל ופחד עמו [עושה שלום במרומיו], הא למדת שכל מה שיש בעולם תמורת עליונים ותחתונים, ראשונים ואחרונים, מזרח ומערב, צפון ודרום, ושאר כל תמורות שהזכרנו לך, והוא אחד ואין בלעדיו, [הוא] ראשון ואחרון אל מלך נאמן, מושל בכל, שוכן עד וקדוש שמו, וברא בעולמו דבר מיוחד ואין לו שיני ואין לו תמורה כמו שהזכרנו בתחלת הספר. להודיע לכל באי העולם שהוא אחד והוא ברא [את] עולמו. ומעשה באחד שבא מין אחד ואמר לר' עקיבא העולם הזה מי בראו. אמר לו ה[קדוש] ב[רוך] ה[וא]. אמר לו הראיני דבר ברור. אמר לו למחר תבוא [אלי]. למחר בא אצלו. אמר לו (פל') מה אתה לובש. אמר לו בגד. אמר לו מי עשאו. אמר לו האורג. אמר לו איני מאמינך הראיני דבר ברור. אמר לו ומה אראה לך ואין אתה יודע שהאורג עשהו. אמר לו ואתה אינך יודע שה[קדוש] [ברוך] ה[וא] ברא [את] עולמו. נפטר אותו המין, אמרו לו תלמידיו מה (הדבך) [הדבר] ברור, אמר להם בניי, כשם שהבית מודיע על הבנאי והבגד מודיע על האורג והדלת מודיע על הנגר, כך העולם מודיע על הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] שהוא בראו. [ישתבח ויתעלה שמו לעד ולנצח נצחים. אמן ואמן נצח סלה ועד]. ברוך הנותן לייעף כח. [סליק מדרש תמורה לר' ישמעאל ור' עקיבא].
